ראיון עם הבמאי הישראלי אבי נשר. וסיפור אחד לא כל כך פשוט

״כשאתה עושה סרט ישראלי אתה פועל מהלב, שאתה עושה סרט אמריקאי אתה פועל מהראש.״

בעולם הקולנוע הישראלי נדיר למצוא במאים שהם גם כוכבים. כאלו ששמם הולך לפני יצירותיהם ומביא קהל לצפות בעבודתם. אבי נשר הוא מסוג הבמאים הללו שתעשיית הקולנוע בישראל מחכה בשקיקה לכל סרט חדש בבימויו. נשר, כך נדמה, הרוויח ביושר את המעמד. עם קריירה ענפה של ארבע עשורים במהלכם ביים כ-11 סרטים עלילתיים, בנוסף לקלאסיקות קולנועיות כמו: ״הלהקה״ ו״דיזנגוף 99״ שמינפו את הקריירה שלו עד ללוס אנג’לס. בהמשך, הוביל נשר את תור הזהב של הקולנוע הישראלי עם סרטים כמו: ״סוף העולם שמאלה״, ״פעם הייתי״ ו״הסודות״ שזכו להצלחה גדולה בישראל ובפסטיבלים נחשבים ברחבי העולם.

נשר, (65), נולד וגדל ברמת גן, אך כבר בגיל 13 עבר להתגורר עם משפחתו בארצות הברית. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון המשיך ללימודי תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. שם, גם פיתח את אהבתו למוזיקה וניסה להיות נגן ג’אז, אך הודה שלא ממש היה מוכשר בכך. הוא עבד כמבקר קולנוע בעיתונות האמריקאית ולמד בצורה מדוקדקת את ההיסטוריה של הקולנוע המקומי. בשנת 71 שב לישראל והתגייס לצבא. תחילה כלוחם בסיירת מטכ״ל ובהמשך כקצין בחיל המודיעין. נשר הוא עמוד התווך של משפחה ברוכת כישרונות: איריס, אשתו, היא צלמת ופסלת מוערכת, בתם הבכורה תום היא שחקנית ויוצרת צעירה ומבטיחה. גם בבנם הצעיר ארי ז״ל דבק חיידק העשיה הקולנועית, הוא היה דמות מוכרת בתעשיה ושימש כניצב בסרטיו של אביו. כמו כן, הפציע בתפקידי אורח ב״ארץ נהדרת״, ׳הפיג’מות׳ וגם בסרטים: ״זוהי סדום״ ו״פעם הייתי״. בהמשך קיבל תפקיד משמעותי יותר בקומדיה הרומנטית ״ילד טוב ירושלים״.

ארי היה חובר לאביו פעמים רבות, לומד ממנו את מלאכת הבימוי וסומן בשנים האחרונות כהבטחה בעולם הקולנוע הישראלי. לפני חודש וחצי נהרג ארי בתאונת פגע וברח כשנסע עם חברו על אופניים חשמליים בתל אביב. מותו הכה בתדהמה את עולם הבידור הישראלי. סיקור התאונה פתח את כל מהדורות החדשות.״הלוואי והייתי יכול להיטמן במקומו..״ מירר נשר האב בהספד מרגש שנשא מעל קברו של בנו הצעיר בהלוויה המתוקשרת אליה הגיעו אלפים. מיד לאחר מות בנו החל ויכוח תקשורתי רחב על גודל האחריות של נערים והוריהם המאפשרים להם לנסוע באופניים המסוכנים. ויכוח שהעיר את משטרת ישראל ואת שר התחבורה מתרדמת החורף שלהם, ובימים אלו נעשים צעדים לנקיטת חוקים ברורים של איך, למי והיכן מותר לנסוע באופניים הללו.

בתוך הסערה התקשורתית נשר האב היטיב לסכם את הנושא כשאמר: ״אף ילד בעולם לא צריך להסתלק ממנו בגיל 17״. נשר שרגיל להיות באור הזרקורים בשל העשייה הקולנועית שלו, חווה לראשונה סיקור תקשורתי רחב בעקבות הטרגדיה האישית שפקדה אותו ואת משפחתו. באותה נשימה מצא בתוכו את הכוחות לנסות, איך שהוא, להמשיך בעבודתו ולשמור על שפיות. באומץ רב בחר לא לדחות את הוצאת סרטו החדש ״סיפור אחר״, שזכה לחשיפה תקשורתית גדולה עוד יותר בעקבות הטיימינג הכמעט בלתי אפשרי. נשר הופיע לפרימיירת הסרט שנערכה בחודש שעבר בחיפה. הוא מיעט לדבר ולהתראיין, אך הביט מהצד ״בסיפור אחר״ שובר קופות ומצליח להביא בקלות יותר מ- 100 אלף צופים בשבוע ההקרנה הראשון, והמספרים ממשיכים לעלות.

נשר עתיד להגיע ללוס אנג’לס לפרימיירת ״סיפור אחר״ כחלק פסטיבל הסרטים הישראלי ה- 32. כמו כן, יקבל פרס הוקרה מיוחד על תרומתו לקולנוע הישראלי. לכבוד המאורע ערכתי עמו ראיון בלעדי, במהלכו שוחחנו על התחלת הקריירה שלו, המעבר ללוס אנג’לס בתחילת שנות ה-80 והחזרה לישראל. עוד סיפר לי עם אלו שחקנים אהב לעבוד במיוחד במהלך הקריירה, אילו במאים מהווים השראה עבורו, וגם על תהליך יצירת ״סיפור אחר״.

 

אבי, ב-1977 הוצאת את הסרט הראשון שלך ׳הלהקה׳ וזכית להצלחה עצומה, זה היה מלחיץ להתחיל כך את הקריירה?

״במידה מסוימת זה מפחיד. אתה לא יודע מה זה להצליח או להיכשל אילו מושגים שלא קיימים עבורך. אתה חושב רק על עשיית קולנוע כי זה מה שאתה אוהב. ״הלהקה״ היה במידה מסוימת סרט ניסיוני כי הוא לא ציית לכללים של הקולנוע הישראלי דאז. הוא לא עבד לפי חוקים של סרטי בורקס: לא היה בו סיפור אהבה גדול ולא היה מתח הדדי. מצד שני הוא לא עבד לפי החוקים של הקולנוע; מה שנקרא העת החדשה- הוא לא היה מאוד איטי והוא לא היה מהורהר. לסרט ״הלהקה״ היה אנרגיה קולנועית מאוד ייחודית לעצמה . היו סיפורים מקבילים לא היה סיפור מרכזי, והמפיק של הסרט אמר שאף אחד לא יראה את זה אף פעם. הוא חשב שבגלל שהיינו כל כך צעירים עשינו סרט ניסיוני בלבד, וכשזה מאוד הצליח זה היה גם מאוד מבלבל. ״

הבילבול השפיע על ההמשך?

״חשבתי שאם אעשה עוד סרט אחרי זה אז הוא יהיה באמת פרובוקטיבי והכי לא מיינסטרים שיכול להיות. אז ישבתי וכתבתי את ״דיזנגוף 99״, וזה בסוף היה גם סרט שמאוד הצליח. אז הבנתי שאני פשוט צריך לעשות סרטים שמעניינים אותי ואם הם יהיו באמת עוצמתיים וטובים הם ימצאו את הקהל שלהם.״

 

״פוליטיקה בנויה על פשרה. דת לא מתפשרת מעצם הגדרתה. יש היום תהליך שבו הרבה חילונים מאוד מפחדים מדתיים ודתיים מאוד מפחדים מחילונים וזה מצב מאוד נפיץ שיכול להגיע להתנגשויות של ממש.״

 

בתחילת שנות ה-80 עברת ללוס אנג’לס. אילו זיכרונות יש לך מהתקופה הזו?

״כן, הייתי שם קרוב ל- 15 שנה, ומאוד נהנתי בתקופה שלי בלוס אנג’לס. הגעתי עם ״זעם התהילה״- סרט שלא כל כך הצליח בארץ אבל כן מאוד הצליח בפסטיבלים ברחבי העולם. בהוליווד יש עניין כזה שאחת לעשר שנים השערים נפתחים לכדי סדק, ואז יש פתאום עניין עצום בבמאים חדשים ומחדשים. באמת לקראת סוף שנות ה-80 הייתי חלק מחבורה של כמה במאים אירופיים שמאוד מצאו חן בעיני הוליוד. זה היה מצב מרתק להיות נוכח בו כי אתה מארץ קטנה שאין לצד הפיננסי שום משמעות ופתאום אנשים מציעים לך משכורות שיותר גדולות מתקציב הסרט שעשית. כשאתה עושה סרט ישראלי אתה פועל מהלב שאתה עושה סרט אמריקאי אתה פועל מהראש. אז הראש הוא מקום מעניין לעבוד ממנו אבל הלב מאוד עוצמתי.״

״בתקופה ההיא הייתה לי חברת הפקה. לא שאני מבין גדול בעסקים אבל עשיתי שני סרטים של מדע בדיוני שהצליחו ב- MGM וב- FOX . החברה שלי עבדה הרבה עם דיסני ו HBO ובאמת מאוד הצליחה. הסיבה היחידה שזה נפסק היא שתמיד ידעתי שכאשר יוולדו לי ילדים אני ארצה לגדל אותם בארץ. אני זוכר את הלילה הזה שנולדה בתי תום. באל איי יש את המנהג הנחמד הזה שהסוכן שלך, העורך דין והחברים שלך באים ומחכים במסדרון של בית החולים. כבר אז אמרתי לכולם שחמש שנים מעכשיו אני כבר לא אהיה כאן, אבל אחד לא האמין לי.״

עד כמה ההצלחות הישראלית האחרונות בטלוויזיה האמריקאית ובהוליווד כדוגמת ״פאודה״, ״החממה״ ו״הומלנד״ עוזרות לתעשיה בישראל?

״אני חייב לומר שעושים בארץ הרבה מאוד סרטים מצוינים, ותחום הקולנוע והטלוויזיה התפתח בישראל בצורה דרמטית מאז תחילת המאה הנוכחית. אז זה התחיל עם סרטים כמו ״חתונה מאוחרת״ ו״סוף העולם שמאלה״, ומאז יש כל שנה סרט אחד או שניים באמת טובים שמשחקים בפסטיבלים בינלאומיים וכמה סדרות טלוויזיה מאוד מעניינות . יחסית למדינה כל כך קטנה עושים אצלנו קולנוע מצויין וטלוויזיה טובה. יש בישראל דור צעיר ומאוד מוכשר, ובאופן טבעי אנשים גם מגיעים גם ללוס אנג׳לס. באיזה שהיא נקודה טוב שכך, יש סוג של הזנה חוזרת של אנשים שעשו סרטים מעניינים ועכשיו עובדים עם אל איי וגם להיפך. אני מאוד מחובר ללוס אנג׳לס, ההגעה שלי לכאן זה כמו לחזור הביתה. יש לי כאן מלא חברים, זה מקום שאני ואשתי מאוד מחבבים ועד היום אני מקבל הרבה הצעות לעבוד באל איי.״

בוא נדבר על ״סיפור אחר״ שפותח את פסטיבל הסרטים השנה.

״כתבתי את הסרט יחד עם נעם שפנצר, שהוא פסיכולוג ואיש מאוד מוכשר ובמידה רבה הסרט מבוסס על סיפור שהוא חווה. הבאנו קובץ שחקנים יוצא מן הכלל, והם היו מאוד מעורבים בתהליך היצירה. יש לנו את נתן גושן שמשחק בסרט והוא גם מוזיקאי מצויין שכותב שירים נפלאים. הסרט שבר כל שיא קופה ישראלי אפשרי ובמקביל גם קיבל ביקורות מאוד טובות שזה בדרך כלל דבר סותר, אבל נהדר לגלות שהפעם לא. זה פשוט היה מסוג הדברים שהכל נפל למקום.״

סרטים רבים שלך עוסקים בתקופות שונות בנוף החברה הישראלית ומאבקים בין קהילות שונות בתוכה. ראינו את זה ב״סוף העולם שמאלה״ וגם ב״סיפור אחר״ אנחנו עוסקים בהתנגשות בין העולם החילוני לחרדי. הנושאים האלו מעניינים אותך באופן מיוחד?

״אנחנו לא חיים בעולם שיש בו רק בעיה אחת. יש כמה בעיות ובהן אנחנו עוסקים. המתח הגדול בחברה הישראלית היום הוא לא בין פלסטינים וישראלים- הסיפור הזה תקוע באיזה שהיא נקודה ועד שלא יקרה משהו דרמטי הוא לא ישתנה. המתח הגדול הוא בין עולם חילוני לבין עולם חרדי. במדינה שמעולם לא הפרידה דת ומדינה; העולם החרדי הוא חלק מהתהליך הפוליטי שזה דבר שהוא כמעט לא אפשרי- כי בדת יש אמת אחת ובפוליטיקה יש אמיתות מרובות. פוליטיקה בנויה על פשרה, דת לא מתפשרת מעצם הגדרתה. יש היום תהליך שבו הרבה חילונים מאוד מפחדים מדתיים ודתיים מאוד מפחדים מחילונים וזה מצב מאוד נפיץ שיכול להגיע להתנגשויות של ממש, יש דיבורים על אובדן צלם המדינה. יש בישראל הרבה מאוד צד אחר, כלומר: כל צד רואה בעצמו את הצד הלגיטימי ובשני את הצד האחר. זו פואנטה מאוד נוכחת היום בחוויה הישראלית וצריך להתייחס אליה. ״

הקהל הדתי יגיע לדעתך לצפות בסרט?

״אני יכול להגיד לך בשמחה רבה שיש הרבה מאוד אנשים דתיים שצופים בסרט. כי הסרט לא נוקט עמדה- הוא לא בעד חילונים או בעד דתיים. הוא מתייחס לדתיים ולחילוניים באותו כבוד ובאותה ביקורתיות. הסרט לא חושף איזה פשע שצד אחד עושה לצד השני, אלא מתעסק בדעות קדומות שיש לכל אחד מאיתנו על מישהו שהוא לא הוא ולכן זה עובד בשני הכיוונים. במידה רבה ״סיפור אחר״ הוא סרט שמקרב לבבות. בארץ יש לסרט שני קהלים שבמציאות הם כמעט עוינים אחד לשני אבל הם נפגשים בבית הקולנוע וחולקים סיפור אחד, ״סיפור אחר״. זה תהליך חברתי מרתק בעיני.״

הסרט נתן לך השראה לדרך לקרב בין הלבבות?

״הפתרון זה לדבר. הסרט הזה נוצר כדי ליצור דיאלוג. אם נשפוט לפי כמות הצופים העצומה של השבוע הראשון אז רואים שהוא מייצר דיאלוג. אוכלוסיה משני הצדדים הולכים לסרט מבינים שאין פתרון אחר מלבד לדבר. אז במידה מסוימת הסרט מממש את הכוונות שלו.״

 

״נכון להיום אם בעיר נתונה מציג סרט אמריקאי וסרט ישראל, יש סיכוי גדול יותר שהישראלי יהיה מקורי יותר.״

 

מוקדם יותר השנה שמענו שמשכת את ״סיפור אחר״ מהמועמדות לפרס אופיר. ההצלחה הגדולה שלו תגרום לך לשנות את דעתך?

״בוא נאמר ש״לסוף העולם שמאלה״ ולשאר הסרטים לא הייתה בעיה בתחום ההצלחה. אני לא חושב שזה יזעזע את המערכת כי אנשים פועלים לפי איך שהם פועלים. איך אלברט איינשטיין הגדיר טירוף: עשיה אותו מעשה שוב ושוב וציפיה לתוצאה שונה. אז באיזה שהיא נקודה מגיע הרגע שהדברים נראים אבסורדים, אבל הם כנראה מה שהם, אז אין טעם להמשיך לעשות את זה כי התוצאה תהיה זהה. ״

יש סרט אחד שלך שאתה אוהב במיוחד?

״לא. באמת שלא. אתה תמיד הכי אוהב את הסרט שאתה עושה עכשיו, ואתה תמיד מופתע מסרטים שעשית ורואה אותם מחדש. זה קצת כמו לפגוש חברים מפעם. אין סרט אחד שהוא ה-סרט. הם כולם סוג של מארג ויש סוג של סיפוק בלהביט אחרונית ולראות את כל הסרטים האלו משתלבים אחד עם השני ומהווים חלק גדול יותר. ״

שחקן ישראלי שהיה לך חיבור מיוחד איתו?

״יש אנשים שהם גם שחקנים נהדרים וגם הפכו להיות לחברים קרובים כמו: אדיר מילר, ששון גבאי, ג’וי ריגר, נטע גרטי ומאיה דגן . אני נשאר בקשר מאוד טוב כמעט עם כולם. אני בא מהמקום הזה שיש לשחקנים שלי ולי כמעט קשרי דם. אני משתף אותם בתהליך היצירה ואנחנו עוברים הכל ביחד.״

דמות הוליוודית שאתה חולם לעבוד איתה

״אני אגיד לך דבר שנשמע יהיר אבל זו לא הכוונה. בישראל יש שחקנים לא פחות טובים ממיטב שחקני הוליווד. אני שם את ששון גבאי, את אדיר מילר, ג’וי ריגר ואת מאיה דגן מול כל שחקן אמריקאי בכל רגע נתון. יש לנו שחקנים נפלאים בארץ. בכלל אני אומר לך משהו שישמע שערורייתי: נכון להיום, אם בעיר נתונה מציג סרט אמריקאי וסרט ישראלי, יש סיכוי גדול שהישראלי יהיה מקורי יותר.״

אתה הלך לקבל פרס הוקרה מיוחד בפסטיבל הסרטים הישראלי ה-32. תחושותייך?

״פרסים זה תמיד נחמד. אני לא שומר פרסים בבית, יש לי חדר במשרד ששם שמורים כל הפרסים והילדים שלי מאוד שמחים לשחק איתם. אני תמיד מפחד מפרסים כי הם נותנים לך תחושה של נוחות רבה מדי. אני חושב שזה לא נכון אף פעם להרגיש נוחות גדולה מידי או להרגיש שבע רצון מידי. תמיד צריך להרגיש שאפשר יותר טוב.״

במאים שהם השראה עבורך?

״בתחילת דרכי הייתי מבקר קולנוע והיו במאים שלמדתי אותם לעומק כמו בילי וולדר, אלפרד היצ’קוק או סקורסזה. כתיבה עיתונאית על סרטים הייתה הבית ספר לקולנוע שלי. עשיתי את זה תקופה לא קצרה ואני כמעט מרגיש שאני מכיר אותם אישית למרות שמעולם לא נפגשנו. יש משפט באנגלית באנגלית: Never trust the teller, trust the tale האמת של היוצר היא בתוך יצירתו. ״

רגע מכונן בקריירה?

״אני עכשיו חווה יום מכונן כי “סיפור אחר” זו לא קומדיה ולא סרט בידורי במובן הקלאסי של המילה. זו דרמה קומית וסרט עם מבנה מאוד מקורי משלו. כש- 100 אלף ישראלים רואים סרט כזה בשבוע הראשון יש לך תחושה שאתה יוצר קולנוע במקום שהוא מאוד פתוח לחשיבה קולנועית. יש בזה משהו מאוד מחמם את הלב, כי אתה מרגיש שאתה יכול לצאת לכל הרפתקה קולנועית שתבחר מבלי שהתרבות המקומית תגביל אותך. ״

מה החלום של אבי נשר?

״אתה שואל אותי בנקודת זמן שאני פחות יודע מתמיד. בנסיבות נורמליות הייתי אומר לך הסרט הבא, אבל במציאות החדשה שלי היום הכל מסובך יותר והכל נראה בערפל. ״

מסר לקהל שיגיע לראות אותך ?

״אני מבקש שיבואו להנות, לראות את הסרט ולהתמסר לו. שלא יבואו להשתתף בצערי ובשום דבר אחר. זה סרט שהוא מאוד מהנה ואופטימי והוא נעשה לפני מה שקרה לי ולמשפחה שלי. אני ממש מבקש שאנשים יבואו להנות. ״