זה מה שרואה מתי כספי במגרשי החניה של הופעותיו. תולדה של קריירה של כמעט 50 שנות יצירה שהקנו לו מעמד קאנוני בתולדות המוזיקה הישראלית לדורותיה. השבוע הוא חוזר ללוס אנג׳לס אחרי 20 שנות היעדרות, למופע אינטימי מלווה בבתו סויאן. ראיון עומק ובקשה אישית ממתי: תגיעו בזמן!
קצת לפני תקופת התיכון, גמלה בי ההחלטה לנסות ולקחת את הנגינה בפסנתר (שהייתה אחת האהבות הגדולות שלי) יותר ברצינות. משהו כמו בעל המגלה את אישתו מחדש באמצע החיים, ומחליט שמעתה יקדיש לה יותר תשומת לב . ישבתי עם המורה שלי לפסנתר ועבדתי על התווים של ״מקום לדאגה ״ בלחן של מתי כספי. לא הפסקתי להתלהב ממלודית הפתיחה. כיצד מלחינים פתיחה כל כך נפלאה לשיר ישראלי, חשבתי לעצמי. בעודי מנגן אותה שוב ושוב היא הזכירה לי קטעים מיצירותיו של באך.
כשכספי קיבל את פרס אקו״ם למפעל חיים, התבשר שבמהלך הקריירה שלו, שנמשכת כבר כמעט חמישה עשורים, הלחין למעלה מ– 1000 שירים. לא רבים האמנים בישראל שיכולים להתגאות בהספק דומה. בשיחות מקדימות שערכתי עם מוזיקאים ישראלים וקולגות, קראו לו: מלחין על, גאון, ארכיטקט מוסיקלי. נפגשתי עם כספי בבית קפה בעיר מגוריו כפר סבא לראיון, רגע לפני שהוא מגיע לסדרת הופעות בארצות הברית וגם אצלנו בלוס אנג׳לס. דמותו של כספי נתפשת עלי ידי רבים כקרה, רצינית ולעיתם מתנשאת. אך להפתעתי מצאתי אדם חם ורגיש, פרפקציניסט שעובד על המוזיקה שלו בחרדת קודש ובמקצועיות מעוררת הערצה.
מתי, לוס אנג׳לס אינה זרה לך הופעת וגרת כאן בעבר.
״כן, הופעתי בלוס אנג׳לס ב -1995, אם אינני טועה. עשיתי טור עם נגנים מכל העולם. אני זוכר שהיה לי מתופף מקמרון, בסיסט מקסיקני, קלידן גרמני, גיטריסט הודי ופרקשניסט יווני. כולם היו באמת נגנים נפלאים. הדבר המצחיק היה לראות איך כולם ניגנו ביחד מוזיקה שלי. הם מאוד נהנו וזה היה משהו שהם לא התוודעו אליו אף פעם. אני זוכר שהמתופף מקמרון אהב את השיר ׳נחליאלי׳; המקצב היה 2 על 3, שהם שני מקצבים ששזורים אחד בשני; זה כמו מקצב צפון אפריקאי שיש גם בקמרון והוא אהב את והתחבר אליו מבלי לדעת בכלל במה השיר עוסק.
אהבתי איך שכל נגן ניגן למעשה בסגנון של ארץ מוצאו וזה נתן להופעה נפח נהדר. אני זוכר גם שביקשתי את המפיק שהריץ את סיבוב ההופעות הזה שיכתוב שההופעה לא מיועדת לישראלים כי היא מתחילה בזמן( צוחק). אתה יודע איך זה, ישראלים מגיעים להופעות בחו״ל ובעצם מתגודדים מחוץ לאולם ומתחילים להעלות זכרונות ילדות במקום להיכנס ולהתיישב במקומות.״
אילו זיכרונות יש לך מהתקופה בה התגוררת בקליפורניה?
״במשך ארבע שנים גרתי בווסט לייק וויליג, ממש מחוץ לאל איי בדרך לסנטה ברברה. זה היה מקום נפלא שנראה כמו שיכון ותיקים של קיבוץ. מלא במדשאות עם שקט וביטחון של מאה אחוז. היינו לפעמים משאירים את דלת הגראז׳ פתוחה, (כי שכחנו) נוסעים לסוף שבוע לאן שהוא וכשחזרנו ראינו שהכל נשאר במקום. דבר לא קרה. היה שם אפס פשע או אלימות, והדבר הזה מתאים לאופי שלי. אני אוהב שקט, נינוחות ושאף אחד לא דוחף את האף לעינינו של האחר. מצד שני היו שם סיטואציות מאוד משונות. למשל, אני זוכר שיום אחד הבת שלי יצאה לחצר לשחק בכדור והיא ראתה שהילד של השכנים יצא גם כן. שניהם היו בני ארבע. היא זרקה לעברו את הכדור כדי שהוא יתפוס והוא גם רצה לשחק. אבל אז אמא שלו יצאה מהבית בבהלה ואמרה:״לא לא לא. שאלתי אותה: למה? היא אמרה שהזמן הזה כבר רשום ביומן, ובו נקבע שהוא ישחק עם ילד אחר שצריך להגיע. אתה מבין, הילד שלה היה אמור לשחק עכשיו ממש בעוד חמש דקות עם ילד אחר שמגיע אליו וזהו. המפגש עם הילד האחר כבר נקבע ביומן ולכן הוא לא יכול לתפוס את הכדור שבתי זרקה לעברו? הייתי חסר מילים, פשוט לא הבנתי את זה.״
מה הניע אותך לחזור לישראל?
״אהוד מנור ז״ל לא הפסיק להזכיר אותי בתוכנית הרדיו שהגיש, ולא פעם היה אומר: מתי שוב הביתה. הוא גם התראיין לעיתון ושפך את ליבו בנושא. היו הרבה מאוד ביטויים לגעגועים, הן מצד הקהל והן מצד המוזיקאים שמאוד רצו לנגן איתי. חשבתי על זה הרבה, ניצלתי את ההזדמנות כשפנו אלי בבקשה להופיע במופע שיפתח את פסטיבל ערד, והחלטתי שאני רוצה לחזור.״
מתי הייתה הפעם הראשונה שהבנת שאתה רוצה להיות זמר ומוסיקאי?
״האמת שהבנתי את זה בשלב די מאוחר… נראה לי שבזמן הצבא. אבל זה התחיל בגיל עשר כשלמדתי פסנתר קלאסי במשך שש שנים. אני זוכר את הפעמים היחידות שאבא שלי לא היה לידי בזמן שהתאמנתי. באותו היום הוא קצת לא הרגיש טוב, אז ניצלתי את ההזדמנות, פתחתי את ארון הכלים בחדר המוזיקה והוצאתי משם גיטרה. התחלתי לקשקש עם הגיטרה ושמתי לב שאני ממש מסתדר איתה. בגיל 16 זו הייתה השנה האחרונה שלמדתי פסנתר, ובאותה השנה גם הבנתי שאני נוטה לא להיות פסנתרן קלאסי למרות שהמורה שלי יעד לי גדולות ונצורות. הרגשתי אני משתמש בפסנתר לצורך היצירה שלי בלבד.״
״כשהייתי נער הייתי צריך להתאמן המון בנגינה על הפסנתר. אני זוכר איך הייתי מסתכל בקנאה על הילדים בקיבוץ ששיחקו כדורעף במגרש שהיה ממש צמוד לחדר המוזיקה. בגיל 17 התחלתי להתוודע לגיטרה ואקורדיון, ובלהקה הצבאית התוודעתי לבס ותופים וידעתי שאני רוצה להיות מוזיקאי ומלחין. למרות ששרתי בלהקה הצבאית לא ראיתי את עצמי באמת כזמר, אלא כמישהו ששר ולא מזייף.״
״אחרי שהשתחררתי, ממש ימים ספורים לאחר תום השירות, קיבלתי טלפון מאריק איינשטיין. הוא הציג את עצמו, ואני מרוב כבוד אליו נעמדתי. הוא אמר שהוא שמע שכתבתי לחן יפה מאוד למילים של יענקלה רוטבליט ״אלוף משנה במילואים״, ואם אכפת לי לבוא אליו להשמיע לו את השיר. כמובן ששמחתי נורא והתרגשתי מאוד. אני זוכר שבחדר המדרגות בבניין בו הוא גר היו על הקירות כל מיני גרפיטי של מעריצים שלו. הגעתי אל דלת ביתו ולא ידעתי אם לדפוק או לצלצל בפעמון.לבסוף צלצלתי בפעמון ואני זוכר שחשבתי לעצמי שזה היה חזק מידי; אבל הוא כבר פתח את הדלת. ראיתי אותו מולי לבוש בטרנינג עם נעלי בית של דפנה ועם משקפיים עבות. מיד ההתרגשות הפסיקה מכיוון שראיתי מולי בן אדם רגיל. הוא הציע לי תה; שתיתי ואז הוא אמר לי: ״טוב, נו בוא נשמע״. השמעתי לו את השיר והוא אמר לי: ״למה שאתה לא תקליט את זה בעצמך? אתה שר את זה מצויין; יותר טוב ממה שאני יכול לשיר אותו. זה היה למעשה העידוד שגרם לי להתחיל לחשוב שאני יכול לשיר באופן מקצועי.״
באיזה כובע אתה מרגיש הכי נוח: זמר, מוזיקאי, מפיק מעבד?
״בכולם. אני עושה את כל הדברים הללו בהנאה רבה ולא מעדיף דבר על דבר. הייתה לי לפני כמה חודשים הופעה עם סימפונט רעננה. כתבתי את כל העיבודים שלהם. אז כמעבד, באתי לחזרות ווידאתי שהם קוראים נכון את התווים; וזה נקרא קריאה ראשונה. כמבצע, ביצעתי את השירים, וכמפיק מוזיקאלי בזמן החזרות וידאתי שיש לנו את הסאונד הנכון; למרות שאני סומך משה עציוני הסאונדמן שלי בעיניים עצומות. אני עובד איתו עוד מעט חמישים שנה– הוא הסאונדמן הראשון והאחרון שאעבוד איתו.״
עבדת עם כל כך הרבה אמנים, היה אמן מסוים שהתחברת אליו במיוחד?
״התחברתי לכולם. אבל לפני זה הייתי תמיד תוהה על קנקנו של האמן שאיתו הייתי מתעתד לעבוד. לא משנה אם זה מאיר בנאי כשעבדנו על ״גשם״ (אלבומו השני של בנאי שגם היווה את הפריצה הגדולה שלו) או אריק סיני. תמיד חשבתי באיזו דרך אני הולך לעבוד איתו.
עם דני רובס, כשהפקתי לו את ״פנים ושמות״, הייתה שם מוזיקה מאוד נעימה. הוא בן אדם מאוד אינטליגנטי וסימפטי. אבל אז הוא עוד לא היה זמר טוב; כזה שניתן היה להגיד שיש לו את הבייגלה מעל הראש. אז חשבתי לעצמי שאני הולך למשוך ממנו פוקוס על מנת שהמאזין ישמע גם דברים אחרים ולא לגמרי רק אותו למרות שהוא בפרונט. כתבתי לו עיבודים מאוד מאוד רחבים להרבה מאוד כלים. השתמשתי אז בשתי מערכות תופים: באחת אני ניגנתי ובשניה היה מתופף נוסף. הוספתי המון כלי הקשה, פסנתר אקוסטי וחשמלי. העיבוד עטף את האלבום כל כך יפה שכשאתה מקשיב לשיר כמו: ״אני בא הביתה מהלילה״, גם דברים אחרים מושכים את תשומת לבך. ואז אתה לא מרוכז בבוסר של השירה שלו. היום כמובן שהוא שר הרבה יותר טוב.
גם כשהפקתי לירדנה ארזי את ״נשמה צוענית״ אני זוכר איך היא ישבה באולפן; היא הייתה בהריון. לא נתתי לה אוזניות, אלא מוניטור שדרכו היא שמעה קצת פסנתר וטיפה קצב מהתופים, והיא נבהלה. היא לא הבינה למה. היא הייתה רגילה לשמוע את עצמה באוזניות עם כל התזמורת ותוספות של אפקטים בקולה. אמרתי לה: לפני שאת שרה באוזניות כמו שאת רגילה, תשירי פעם אחת ככה בשבילי ואחר כך תשירי באוזניות ואז נשווה. היא לבד הודתה שהיא נשמעת פי כמה יותר גדולה ללא אוזניות. למעשה, הסיבה היא שכאשר זמר שר באוזניות ומבקש לשמוע את כל התזמורת הוא נהנה. הוא לא באמת עובד. אתה מקבל 40 אחוז ממנו ואז הוא מזיע מכמות הטייקים שהוא עושה כי זה לא נשמע טוב. הוא לא מודע לעובדה שהאוזן שלו נמצאת בקונטרול והוא לא מרוכז בשירה. אני בודדתי אותה מהכל, והיא הייתה צריכה לתת את כל כולה.״
אז איך שיר נולד?
״אני לא יודע איך להסביר לך. זה בא מתוך השראה וברגע שההשראה באה אתה משמש בעצם ככלי להוציא הכל החוצה. יש אדרנלין ואתה מרגיש שאתה חייב לנגן משהו– גיטרה או פסנתר וזה מה שקורה לי. אני בא לפסנתר, מתחיל לנגן ובסוף אני מרגיש שזה סתם קשקוש אז אני לא לוחץ. אני פשוט עוזב. כעבור יום או יומיים אני מרגיש את הדחף הזה שוב; מתיישב ליד הפסנתר ופתאום מרגיש שקורה משהו ואז השיר מתפרץ תוך שלוש דקות עם ההרמוניות– וזאת ההשראה.״
״ילדותי השניה״ הוא ללא ספק אחד השירים שלך שאני הכי אוהב. מדוע לדעתך האלבום עצמו נכשל מבחינה מסחרית?
״שאלה מעניינת. משהו התערבב לי בתקליט הזה. זו אותה תקופה שבה התחילו לצאת הסינטיסייזרים הראשונים. אני הייתי נגד הסינטיסייזרים. אהבתי שכל הנגנים חיים; זה היה נשמע לי מוזר שמכונה משמיעה מקצב. אבל מאחר שכל היוצרים מסביבי כבר עסקו בזה… אמרתי לעצמי שאולי אני גם אעשה משהו כזה. אני זוכר שאז בדיוק קיבלתי לידיים את ה– Gs1. למעשה היייתי האמן השביעי בעולם שחברת ימאהה יצרה אותו עבורו. קיבלו אותו אנשים כמו סטיבי וונדר, הרבי הנקוק ואני הייתי ממש אחריהם. זו הייתה סוג של מקלדת שהטאץ שלה הוא יותר חזק מכל מקלדת שיש היום, וגם האפטר טאץ. כדי להכניס צלילים פנימה הייתה מערכת מיוחדת של סלילים, ובסלילים הללו היו צלילים אמיתיים, וחלקם סמפלים של צלילים מיוחדים ולא ברורים כאלו. עם הכלי הזה הקלטתי את האלבום, וכנראה שזה קיבל איזה שהוא נופך לא ברור; לא לפה ולא לשם. אני מאמין שאם הייתי מקליט את האלבום הזה עם נגנים חיים יתכן שהוא היה מתקבל יותר לאוזן.״
אתה אומר שהקהל לא היה מוכן לסאונד הזה?
״כנראה, אני לא ממש יודע למה. היום כשאני מאזין לשירים מהאלבום אני יודע לזהות מה הפריע באוזן למאזינים. זה היה למעשה התקליט היחידי שעשיתי ככה. אחר כך הפסקתי וחזרתי להקליט עם נגנים.״
מהי מוזיקה ישראלית בעיניך?
״ערבוב רב של סגנונות מכל העולם. היתרון של ישראל על פני ארצות הברית למשל הוא שבישראל רוב האמנים לא חיים ממכירת תקליטים אלא מההופעות. בארצות הברית זה ההפך, עושים הופעות כדי לעשות יחסי ציבור לתקליט ומרוויחים הרבה יותר מהתקליט עצמו. בארצות הברית יש מגוון של סגנונות כי זו ארץ של מהגרים, אבל נוצרו שם מוצרי מדף. כשהגעתי לארצות הברית ושאלו אותי בחברות התקליטים איזה מוזיקה אני כותב, השבתי שאני לא יודע. אמרו לי מה אתה לא יודע. בקשו ממני לומר מה השם של המוזיקה שידעו לשים את זה על המדף הנכון. הסברתי שאני כותב בהמון סגנונות. הם אמרו לי לא זה לא ילך. הם הסכימו להקשיב למוזיקה שלי רק בתנאי שאני אגדיר אותה. הם רצו לדעת איך לקטלג אותה. בסוף הבנתי שלמוזיקה שלי כנראה קוראים מוזיקת עולם, כי אני כותב בסגנון קלאסי, רגאי, אפריקאי; קצת ערבי וצירוף של המקצבים האלו יחד עם אירופאי ובלקני.
מוזיקה ישראלית זה מה שקורה פה. לדוגמא: אני נחשב למוזיקה ישראלית אבל ההשפעות באות ממוזיקה קלאסית, פולקלור צרפתי, מוסיקה בלקנית, מוזיקה אמריקאית וביטלס. יש מעט מאוד זמרים בארצות הברית שיכולים לשלב הרבה סגנונות– סטיבי וונדר, סטינג, פול סיימון ועוד כמה.״
יש איזה מוזיקאי שאתה מעריץ?
״בתחילת דרכי הערצתי את סשה ארגוב. היה לי את העונג הצרוף לעשות איתו שני תקליטים: אני בעצמי והשני הופעה חיה של שנינו. זה היה פנטסטי וחוויה בלתי נשכחת שאנצור אותה בליבי תמיד. אמנים נוספים שאני מעריץ הם סטיבי וונדר, סטינג ופול סיימון. אחד האנשים שאני מעריץ והוא לימד אותי עיבוד מהו הוא בטהובן כמובן, מלחין שהוא מלא ברגש.״
מה אתה חושב על הפופולריות של המוזיקה המזרחית היום, ועל המאבק שלהם עם המוזיקה הישראלית?
״ישראל זה הכל התנגשויות, גם בכנסת ובפוליטיקה. אז למה שזה יהיה שונה במוזיקה. כמו התוכנית הזו ״פופוליטיקה״; שאני הייתי נותן לה שם אחר: ״אל תפריע לי אני לא הפרעתי לך״. זו מריבה בשידור חי. ההתנגשויות של התרבויות השונות זה ישראל, ויש לי דעה אחת מוצקת לגבי המוזיקה הים תיכונית; קודם כל, יש בתחום הזה זמרות וזמרים נפלאים, מוכשרים, עם קול מצויין שבא להם באופן מולד כמו לתימנים, או לשחורים בארצות הברית או בברזיל. זה פנטסטי ואני מקנא בהם. אני לא יודע לסלסל כמוהם. יש שירים מסויימים שאני מת לסלסל ככה ואני לא יכול. הביקורת הנוקבת שלי היא לגבי הטקסטים – שהם ברמה נמוכה. מעטים מאוד הזמרים המזרחיים ששרים בטקסטים עם רמה גבוהה וספרותית בעלת תוכן אמנותי ראוי. אני לא חושב שיצא ספר עם טקסטים של השירים האלה, פשוט אין. הסגנון שם זה להכות על הברזל בעודו חם, לעשות המון כסף ופה נגמר הסיפור. זו לא מוזיקה שנשארת. תראה את הקהל שרכשתי במשך 50 שנה. במופעים אני רואה בקהל שלי שלושה דורות. במגרש החניה אתה רואה עגלות של תינוקות, מכוניות ואמבולנסים. ״
ספר לי קצת על ההופעה הקרובה שלך בלוס אנג’לס, מה מצפה לנו?
״אני שואל את עצמי מה מחכה לי. הבנתי שיש ציפייה מהקהל ורעב גדול להופעה. בכוונתי להופיע במיטב השירים בליווי בתי הבכורה סויאן ששרה ונוטלת חלק בהופעותיי בישראל ובחו״ל. אני מניח ההופעות תהיינה מול קהל מגוון שחלקו חי בלוס אנג’לס עוד מהתקופה בה אני ומשפחתי חיינו שם, וחלק מהקהל הגיע בתקופה יותר מאוחרת. אני משער שההתרגשות היא הדדית כי לא הופעתי בארצות הברית כמעט עשרים שנה ויתכן שחלק מהקהל לא הגיע לישראל במשך הרבה מאוד זמן.״
יש לך רפרטואר שירים עצום, איך אתה מחליט איזה שירים לשיר בהופעה?
״זה באמת לא פשוט. כתבתי כמעט 1000 שירים, אז לספק את סקרנותם של כל מי שנמצא בקהל זה מאוד קשה. יהיה הכל מהכל, אני עדיין לא יודע מהו סדר השירים הסופי, אחליט ברגע האחרון. אני אשאיר גם מקום לשירים שאבצע על פי תחושות שאקבל מן הקהל. במהלך ההופעה אני מדבר עם הקהל, וככה אני מבין איזה שירים כדאי שאשיר. סויאן בתי תשיר איתי כמה דברים, והיא תשיר גם לבד.״
איך אתה מסתדר עם העובדה שבתך זמרת?
״חינכנו את הבנות שלנו להסתכל על העניין של מוזיקה והכישרון שיש להן כתחביב. העולם בתקופה הזו הוא מאוד מאוד אכזר, וחיים של אמן הם בדרך כלל עם נסיקות גבוהות למעלה ונפילות חדות למטה. לכן, הבנות שלי עושות המון דברים בנוסף, והמוזיקה היא רק תחביב.
סויאן חיה בברלין, היא לא יכולה להיפטר מהחיידק של המוזיקה. קניתי לה ציוד ובנינו אולפן בבית שלה כדי שהיא תוכל לממש את עצמה. לימדתי אותה להקליט, והאמת שלפני יומיים היא סיימה את הפרויקט הראשון שלה; היא עשתה הפקה בה ניגנה בכל הכלים, שרה קולות רקע וביצעה את השיר Any time you need a friend של מריה קארי, והעלתה אותו ליוטיוב.”
אני מבין שאתה עובד על דיסק חדש?
״כן. בדיסק החדש אני עובד עם דני רובס; שהוא פרטנר מצויין והוא גם כתב את רוב הטקסטים, וחלקם של יהונתן גפן. אני ממש משלים האלבום בימים אלו ואז אשלח את השירים ליועד נבו ( מבכירי המפיקים המוזיקאים וטכנאי אולפן הישראלים) ללונדון לעשות את המיקסים.״
מתי האלבום יוצא ?
״אני לא מתכנן ולא ממהר אף פעם. אני לא עובד עם דד ליין כשזה קשור לאמנות, כשזה יהיה מוכן זה יהיה מוכן.״
יש לך חוש הומור נפלא, למה אנשים חושבים שאתה רציני כל הזמן?
״סימן שהם לא ראו את ההופעה שלי. יש לי שם קטעי סטאנד אפ. הם מתבלבלים מהעובדה שאני מתייחס ברצינות למה שאני עושה. אני חרד לכל צליל, לכל תו, רוצה שהסאונד יהיה מושלם. הרבה פעמים במהלך ההופעה אני עוצם עיניים כי אני מרוכז בשירה ורוצה לבצע את השירים בצורה הטובה ביותר. כשאני שר שיר אני רוצה לשיר אותו כאילו זו הפעם הראשונה שאני מבצע אותו; עם כל העוצמה וכל הרגש.״
מה החלום שלך?
״אני רוצה שסטיבי וונדר יראה אותי בעיניו.״ האמת היא שאני מת שהוא ינגן איזה סולו מפוחית בשיר שלי. ״
מסר לקהל שלך באל איי?
״תבואו בזמן! אני מבקש בבקשה תבואו בזמן. יש לי תוכניות ללכת לאכול אחרי ההופעה ואני לא רוצה שהמטבח במסעדה יהיה סגור.״