׳כינורות של תקווה׳ הוא פרויקט חייו של אמנון ויינשטיין. בן לניצולי שואה, שאיבד את רוב משפחתו במחנות ההשמדה של הנאצים. אמנון הוא דור שני לשושלת של בוני כינורות. בבית המלאכה שלו בתל אביב הוא משפץ כלי מיתר שונים. ביניהם אוסף של כ- 50 כינורות שהיו שייכים לניצולי שואה. ווינשטיין אוסף את הכינורות הללו, חוקר את ההיסטוריה שמאחוריהם, וכך, מוצא דרך מיוחדת ואותנטית לספר את הסיפורים המרגשים של הניצולים.
במסגרת הפרויקט יגיע בסוף החודש הקרוב ללוס אנג׳לס אבישי וינשטיין, בנו של אמנון שממשיך בדרכו. הוא יביא עימו אוסף נדיר של כ- 42 כינורות לסדרת הרצאות מרתקות על ניצולי השואה ודמויות יהודיות חשובות שניגנו בהם. בסגירת מעגל מיוחדת, הכינורות גם יקחו חלק בשורה של קונצרטים קלאסיים מיוחדים שיספרו את סיפורה של אותה תקופה.
בית המלאכה של אמנון ויינשטיין הוא כנראה ארכיון הכינורות היהודי הגדול ביותר שקיים. במרתף שלו ברחוב שלמה המלך בתל אביב הוא מחזיק באוסף כינורות יהודיים שהגיעו אליו מכל רחבי העולם, כמו גם, בתיעוד של תמונות ומסמכים שמספרים את סיפורם במהלך השנים. לכל כינור יש סיפור: חלקם הושארו בגטאות ומחנות הריכוז בשלמותם. לגרמנים היה כבוד רב לכינור המהווה חלק חשוב מזרם המוזיקה הקלאסית. חלק מהכינורות נבזזו על ידי הנאצים, והיה זה אתגר לא פשוט למצוא אותם ולהשיבם לבעליהם. אמנון סיפר שלעיתים קיבל כינורות מניצולי שואה שלא היו מסוגלים לנגן בכלי שמזכיר להם את התקופה הנוראה בחייהם. רוב הכינורות סומנו במגן דוד, והיהודים באירופה היו נושאים אותם עימם לכל מקום. לעיתים שימשו הכינורות חבל הצלה עבור בעליהם, שחלקם נשלחו לנגן לחיילי האס אס במחנות ההשמדה, בעוד חבריהם מובלים כצאן לתאי הגזים.
אחד הכינורות שיגיעו ללוס אנג’לס שייך לנגן הג’אז המפורסם קוקו שומאן. התזמורת של שומאן כללה בעיקר גברים ופעלה בגטו אושוויץ. היא מוקמה ליד השלט ״העבודה משחררת״ וניגנה עבור המסדרים שערכו הנאצים. מנגינת הכינור (שנחשב כלי יהודי מובהק) זהותה אז על יהודי אירופה כסממן לביטחון והעניקה להם תחושה שהם נמצאים במקום מוכר וידידותי. הנאצים השתמשו בכינורות הללו כדי לרמות את היהודים ברגעים הראשונים שירדו מהרכבת, נתנו להם את ההרגשה כאילו הם במקום בטוח בעודם מובלים למחנות ההשמדה ותאי הגזים.
״הייתה המון מוזיקה בשואה אבל בעיקר בצורה מזוויעה. הנאצים הכריחו את הנגנים היהודים להופיע בתוך תאי הגזים כי שם הייתה את האקוסטיקה הכי טובה.״
במהלך שיפוצם של אחד הכינורות בבית המלאכה שלו, גילה אמנון כינור שנפתח ובתוכו נרשמה הכתובת ״הייל היטלר 1936״. ההשערה היא שבעל הכינור היהודי מסר אותו לתיקון אצל מתקן כינורות גרמני מקומי שפתח אותו ללא רשות והשאיר את החותמת המרושעת.
כחלק מפרויקט כינורות של תקווה, אלינא גורביץ, כנרית ראשית של התזמורת הקאמרית הישראלית, סגרה מעגל מצמרר כשהשאילה מאמנון את אחד הכינורות של ניצול שואה יהודי וניגנה עימו בגרמניה ובאוסטריה (מעוז המוזיקה הקלאסית) את תפקיד הכינור מתוך הסרט ״רשימת שינדלר״.
תקופה בה אנו עדים למכחישי שואה רבים ברחבי העולם וגם כאן אצלנו באמריקה, חשוב לשמר ולספר את הסיפור הניצולים. כינורות של תקווה מספרים את הסיפור דרך המוזיקה וכך מגיעים למגוון רחב של אנשים, שחלקם הגדול כלל אינם יהודים.
אחת הדמויות המרכזיות בפרויקט הוא בנו של אמנון, אבישי, שממשיך את דרכו של סבו ניצול השואה ושל אביו. אבישי מתגורר בטורקיה עם אשתו וילדיו. שם, פתח חנות משלו לתיקון ושיפוץ כלי מיתר וכינורות.
אבישי: ״אנחנו הולכים להביא כ-42 כלי נגינה של יהודים שחלקם הצליחו להבריח אותם מהגטו, ושל כאלו שנרצחו והכינורות שלהם הגיעו אלינו לאחר המלחמה.
יש סיפורים רבים מתקופת המלחמה שלא סופרו. לא הרבה אנשים יודעים לדוגמא שסין הייתה בין המקומות היחידים שניתן היה לברוח אליהם לפני שהשואה התחילה. כ- 40 אלף יהודים נמלטו לשם, זה היה המקום היחידי שהשערים אליו היו פתוחים והסכימו לקבל יהודים. לא ארצות הברית ולא ישראל. (אז פלסטינה). סין קיבלה את כולם. כך, נוצרה שם קהילה גדולה של יהודים. (לפחות עד שהמקום נכבש על ידי היפנים ושמו אותם בסוג של הסגר). בין היהודים הרבים שהגיעו לסין היו גם המון מוזיקאים, הם אלו שהביאו לראשונה מוזיקה מערבית למדינה. היהודים לימדו את המקומיים מוזיקה קלאסית. היום יש בסין קרוב ל- 80 מיליון מוזיקאים קלאסיים, כנרים, פסנתרנים והכל התחיל הפליטים היהודים.״
אבישי סיפר לי גם על קיומם של עדויות ממקומות הנגינה האכזריים בהם הנאצים הכריחו את הכנרים היהודים לנגן. ״הייתה המון מוזיקה בשואה אבל בעיקר בצורה מזוויעה. הנאצים הכריחו את הנגנים היהודים להופיע בתוך תאי הגזים כי שם הייתה את האקוסטיקה הכי טובה. הנגנים בניגוד לשאר היהודים ידעו היכן הם הולכים לנגן ומה עושים שם, אבל הם לא יכלו להציל אף אחד או להתנגד. ״
רון גלפרין, מפקח עיריית לוס אנג׳לס, משמש כיו״ר כינורות של תקווה באל איי. רון (56) הוא יהודי אמריקאי, בן להורים ניצולי שואה, תומך ישראל, חי את ההוויה היהודית והישראלית ביום יום ולוקח חלק פעיל בפרויקטים יהודיים באופן קבוע (גם על הדרך מדבר עברית שוטפת). אמו של רון היא ילידת ישראל שם הכירו הוריו. רון: ״ההורים שלי היו מאוד מוזיקליים; הם שרו אופרה והכירו למעשה באופרה הישראלית בתל אביב. הם עברו לארצות הברית בשנות ה-50. אבא שלי היה ניצול שואה מרומניה. משם הוא ברח לטורקיה, לסוריה ואז לישראל. גם בישראל גר במחנה הפליטים בעתלית לפני שהתחיל את חייו מחדש בישראל.״
רון מקפיד לבקר בישראל אחת לשנתיים, והגיע גם לביקור בבית המלאכה של משפחת ויינשטיין בתל אביב לראות את הכינורות המדוברים. רון: ״האוסף הזה בתל אביב הוא משהו מדהים. לחשוב כמה היסטוריה יש להם. אבא שלי היה רב וגם חזן. הוא לימד אותי על הכינורות הללו. אני זוכר שהוא היה לוקח אותי לבית כנסת והייתי שר שם. גדלתי על מוזיקה יהודית, וזו אחת הסיבות מדוע כינורות של תקווה הוא פרוייקט שמאוד מרגש אותי.״
בתקופה בה האנטישמיות מרימה את ראשה מחדש בארצות הברית, ושנאת יהודים וישראל נמצאת בכל עבר. עולה החשיבות לספר את סיפור השואה שוב, כדי של ישכח.
רון: ״כמו שאומר הפתגם הידוע: ״מי ששוכח את ההיסטוריה גורם לכך שהיא תחזור על עצמה.״ השואה היא חלק ממסורת גדולה וארוכה של אנטישמיות נגד העם היהודי. זה חשוב שנזכור את העבר, ונשכיל את הציבור שלנו בכלל וגם את הקהילה היהודית. המוזיקה היא אחת הדרכים לעשות את זה. אני חושב ש כינורות של תקווה היא דרך לבנות גשר מהעבר לעתיד, דרך שפת המוזיקה.״
צילומים: Miki Koren01