האמן הישראלי אמריקאי שלמה טוביה נולד בארץ להורים חרשים אילמים. הוא החל את דרכו כצבעי ומציג היום בגלריות הכי נחשבות בארצות הברית ובאיטליה, ועבודתיו נמכרות גם ביפן הרחוקה. בין האמנות לזכרונות הבלתי נגמרים מישראל הוא גם מוצא זמן להתנדב בבית חולים לילדים בפסדינה ודרכם יוצא למסע אומנותי מטלטל.
כבר מספר שנים שאני עוקב אחרי העשיה האמנותית של האמן הישראלי האמריקאי שלמה טוביה. יצירותיו מספרות את סיפור חייו: לעיתים שמחות, לעיתים עצובות אך תמיד אותנטיות ומיוחדות. השנה חזר מטיול צבעוני בהודו שהוליד שורה של עבודות אומנות מיוחדות המציגות חוויות עם דמויות מעניינות: מפגשים עם מקומיים קשיי יום החיים ברחוב, מנטורי יוגה רוחניים, ילדים יתומים ועוד.
טוביה עובד בעיקר מהסטודיו שלו שממוקם במליבו, בעודו מתגורר עם משפחתו באנסינו. כאשר נחה עליו המוזה יורד באישון לילה לגראז׳ בחצר ביתו ומצייר. הוא האמן הזה שאני יכול לטלפן אליו בארבע לפנות בוקר ומהקו השני למצוא קול עירני מלא בעשייה והשראה. העבודה הקשה שלו נושאת פרי; בשנים האחרונות טוביה הספיק לככב בתערוכת האמנות של LA Art Show במתחם אל איי לייב בדאון טאון לוס אנג׳לס, מוכר את ציורי האמנות שלו בהצלחה גדולה ביפן הרחוקה ובאתר ה- Fine Arts הבינלאומי Artsy. הוא פותח תערוכות בשלל גלריות בכל רחבי לוס אנג’לס ביניהם MRG Fine Art Gallery ובאביב הקרוב נבחר להציג את עבודתיו ב:LA CITTA ETERNA אחת הגלריות הכי נחשבות ברומא. בנוסף, טוביה מתכנן שיתוף פעולה מיוחד עם הבעלים של ׳האסלר הוטל׳ ברומא שמתכתב עם ההיסטוריה שלו עצמו. רוברטו בעלי המלון הוא חירש אילם ולפני שנים הקים באיטליה בית ספר לילדים חרשים אילמים. טוביה פוצח בימים אלו בשיתוף פעולה עם בית הספר, ומתכונן להציג בתערוכה גדולה שם ציורים מיוחדים שמתארים את חוויות ילדותו כבן להורים חרשים אילמים.
שלמה טוביה
שלמה טוביה (62) נולד ביפו של סוף שנות ה-50 למשפחה קשת יום. אביו ואמו היו כאמור חרשים אילמים מלידה והוא כאח הגדול היה צריך לדאוג לכל צרכי הבית. כשטוביה היה רק בן שנה עברה המשפחה לעיר רחובות. שם, גדל בשכונת שעריים מרמורק הידועה כשכונה של יוצאי יהודי תימן. הוא סיפר לי על החום והאהבה הרבים שקיבל מהקהילה שחיבקה ואימצה אותו בעקבות מצב הוריו. זאת, למרות היותו יהודי ממוצא אירופאי אשכנזי. (בתקופה ההיא הייתה אפליה גדולה והמאבקים בין היהודים מזרחים לאשכנזים בישראל היו נוכחים ועוצמתיים).
טוביה: ״בני הקהילה היהודית תימנית נתנו לי כיוון וחיים נורמטיביים עד כמה שאפשר. גדלתי בחדר אחד בו ישנו אבא, אמא, ראובן ואני. היו לנו 2 ספות מתקפלות שביום היו סגורות ובלילה נפתחו למיטות שנוכל לישון בהן. למרות שההורים שלי לא יכלו לדבר או לשמוע אותי הם תמיד העניקו לנו המון חום ואהבה.״
זה נשמע כמו חיים לא פשוטים לילד קטן.
״כן, כבר בגיל חמש למדתי לקרוא ולכתוב כי הייתי צריך לנהל את הבית. היו מגיעים מכתבים מהעיריה או חשבונות של חשמל ומים לשלם וההורים שלי לא יכלו לטפל בהם. הם לא ידעו מימינם ומשמאלם. אני זוכר שכילד קטן הייתי מתבייש, לא הבנתי למה רק ההורים שלי לא יכלו לדבר, לשמוע או לעשות איתי אפילו דברים פשוטים כמו להקריא לי סיפור. אבא עבד מאוד קשה בבניין כדי להביא כסף לאוכל. בהמשך הוא נפצע ויצא לגמלאות.״
טוביה היה מתקשר עם הוריו דרך הציורים: ״הייתי מצייר לאמא ואבא כדי להביע את הרגשות שלי. אם הייתי רוצה לדבר איתם על החלטה של ממשלת ישראל, הם כלל לא ידעו מה זו ממשלה. אז היינו קוראים לה ׳הבוסים של המדינה׳. הייתי מצייר את הבניין של הכנסת בירושלים והם זיהו אותו והבינו למה אני מתכוון. הורי לא ידעו קרוא וכתוב, אז כשהנשיא האמריקאי קנדי נרצח ציירתי להם את הדמות של קנדי ותמונה של אקדח שיורה וככה סיפרתי להם שהוא מת. אם הייתי רוצה לספר סיפור על החברים שלי אז הייתי מצייר את הדמויות שלהם. מבחינתם החברים שלי היו: הבחור הנמוך, או החבר עם התלתלים או החבר הגבוה. פשוט תיקשרתי איתם דרך אומנות.״
״האצן״ יצירה היוצאת נגד גזענות בעולם
טוביה סיפר לי שהאהבה לציור החלה כבר בשנים הראשונות בבית הספר, והוא מצא דרך מקורית ומעניינת לפרסם את האמנות שלו. טוביה: ״בשנים האלו השולחנות היו עשויים עץ. בהפסקות כשכל התלמידים יצאו לחצר הייתי מצייר על השולחנות בכיתה. לפעמים כשכולם הלכו הביתה הייתי נשאר אחרי שעות הלימודים וממשיך לצייר על השולחנות בכל הכיתות. רציתי שבכל בית הספר יהיו ציורים שלי. הייתי עושה ציורים כמו של פיקאסו עם פרצופים מרובעים וכל מיני דמויות.״
לארצות הברית הגיע טוביה בגיל 21. הוא נחת בלוס אנג’לס והחל לעבוד כצבעי. נדמה כי קירות רבים בהוליווד הרגישו את נחת מכחולו, ושלל מבנים אומנותיים הם מעשה ידיו. בשנים האחרונות החל טוביה את הפרויקט האמנותי שהביא לו את ההערכה הגדולה בלוס אנג’לס; ׳אומנות חלקי גוף׳– מבטא רגשות, מצב נפשי ומשאלות בעזרת ידיים, אצבעות ותנוחות גוף שונות. ההשראה הגיעה אליו מיחסיו עם הוריו שנפטרו בינתיים.
טוביה: ״הייתי מתקשר המון עם אבא ואמא שלי בתנועות ידיים ותנועות גוף. בציורים שלי תנועת הידיים והגוף לא רק מתקשרות אלא גם מביעות רגשות. בשנים האחרונות נכנסתי גם לעולם הקונדליני יוגה. השתמשתי בתנועות היוגה כדי להעשיר את מגוון הזויות והבעות בציורים שלי. לפעמים התנועות עוסקות ברוגע לפעמים בגמישות ולעיתים עצב.״
לאחרונה, נחשפתי גם לעשיה ההומניטרית של האמן הישראלי. ביקור מקרי בבית חולים לילדים בפסדינה פקח את עיניו לעבודה החשובה שנעשת שם. טוביה סיפר לי על מחלקת ילדים קטועי הידיים והרגליים שראה. הוא הגיע למקום עם ליצן רפואי שתפקידו היה לשמח את הילדים והם כבשו את ליבו. בשיחת טלפון עם בית החולים סיפרו לי שטוביה התנדב להעביר שיעורי ציור לילדים. הוא יתרום את כל החומרים, הצבעים והקנביס ופשוט ישב לצייר עימם. בנוסף הוא מתכנן לקחת חלק באירוע התרמה גדול לבית החולים שעתיד להיערך בתחילת הקיץ הקרוב, בו יעמיד למכירה ציורים שיכין במיוחד לאירוע שכל הכנסותיו יתרמו למחלקת ילדים קטועי איברים וסרטן. אומרים שהילדות של כולנו משפיעה על האנשים הבוגרים שאנחנו הופכים להיות. נראה כי ילדותו הלא פשוטה של טוביה בישראל, היא גם זו שעיצבה את ליבו הרחב לסייע לילדים ולבני אדם במצוקה.
את עבודות האמנות של שלמה טוביה אפשר למצוא באתר:
www.shlomotuvia.art